אז נסענו לצפון. לעמק הכי יפה בארץ. עמק החולה. מחוז ילדותי.
בגלל כמות הפקקים אפשר לחשב את זמן הנסיעה כמו יציאת מצריים, ובעצם לדמיין את השהות ברכב לזמן חציית אבותינו את מדבר סיני.
את נהר הירדן, שעל מדרונותיו רבצנו במשך הימים, המשלתי לילדים כים סוף. וכאשר הם התפלשו בבוץ ובמים נזכרתי איך בתוך ילדה בכל חג פסח בנינו תנור מהבוץ הזה ואפינו עליו מצות.
שם הרי נפתלי
עשרת המכות קבלו אצלנו ביטוי מיוחד כאשר בכל יום קרה איזה מקרה פעוט שמחק לנו את החיוך מהפרצוף. בדרכ זה היה אחד הילדים שנפגע.
פה כאב בטן מאכילת יתר של מצות, כאן קרסול קטנטן שהשתחל לו בתוך גלגל האופניים, ושם אצבע שנדחסה לתוך מקרר הקרטיבים העמוס לעיפה. ולקינוח קבלנו אלרגיה לתותים שמנפחת את כל הפנים ככה בשביל הפאן.
משעמם לא היה.
אך בתוך כל האנדרלמוסיה היה הרבה שקט. חופשת פסח היא הזמן הארוך ביותר בשנה, בה כל בני המשפחה מבלים יחד. החצי איתנו, ואני פנויה באמת לגחמותיהם של הילדים.
היה כיף כולנו. כולנו מסובין. זו הרי מטרת החג הזה לא?! או מטרת כל החגים באשר הם… כמויות בלתי נדלות של אוכל ו׳פמילי קאווליטי טיים׳.
הלוקיישן המועדף שלנו לארוחת הבוקר
בשלהי החופשה נתפסה לי הרגל בצורה אכזרית. אז הבנתי שהגוף שלי באמת זקוק לחופשה. חופשה מהחופש, וחזרנו הביתה. הפעם לפחות הדרך היתה פנויה והילדים נמו את שנת הצהריים שלהם.
חזרתי עם הרבה מחשבות, תובנות (וכביסה מלוכלכת) לעיר שלנו. ולמעשה מכאן מתחיל האביב בשבילי. באביב הכל יוצא לידי ביטוי. כל הרעיונות שהיו לנו בבטן האדמה מקבלים תאוצה וכוח לנבוט ולפרוץ החוצה. זו תקופה של עשייה והתחדשות. תביטו סביבכם ותראו איך הכל פורח ומלבלב. כך גם אתם. הטבע הוא השתקפות שלנו. של כולנו.
מאחלת לכם לבלוב נעים.
נ.ב.
תודה מיוחדת לאימי ובן זוגה המקסימים שבלעדיהם החופשה הזו פשוט לא היתה.
וגם הערה קטנה לחדי האבחנה; התמונה הראשונה היא מטיול שעשינו כמה ימים לפני לדרום.